מחקרים - נגיף הקורונה

פגיעה בתאי האנדותל בהפרעת קרישה כתוצאה מ-COVID-19

חוקרים סבורים כי זיהוי מוקדם של פגיעה בתאי האנדותל, המלווה את הפרעות הקרישה הנובעות ממחלת ה-COVID-19, עשוי לשפר את התוצאים של החולים

24.08.2020, 13:37
קרישת דם (צילום: אילוסטרציה)

ידוע כי הפרעת קרישה כתוצאה מ-COVID-19 הינה מאפיין חשוב של הדבקה ב-SARS-Cov-2, ומלווה בעליה בשיעור הסיבוכים הקרישתיים והמיקרו-וסקולריים. מחקרים קודמים הציעו כי לפגיעה בתאי האנדותל יש תפקיד בהפרעת הקרישה הנ"ל. על מנת לקבוע האם אכן זה כך, החוקרים העריכו מרקרים של פגיעה אנדותליאלית והפעלה של טסיות, בחולים שאינם קריטיים המאושפזים עם COVID-19.

החוקרים ביצעו מחקר חתך חד-מוקדי, בו זיהו מטופלים מבוגרים (מעל גיל 18) המאושפזים עם מחלת COVID-19 מוכחת מעבדתית. החולים היו מאושפזים ביחידה לטיפול נמרץ או בקומה ייעודית ל-COVID-19 בבית החולים בו נמצאו החוקרים. בנוסף, גייסו למחקר נבדקי בקרה אסימפטומטיים שאינם מאושפזים, על מנת שיהוו קבוצת בקרה לאותם מרקרים להם לא קיים ערך ייחוס. החוקרים העריכו מרקרים המעידים על הפעלה של תאי אנדותל ושל טסיות, ביניהם אנטיגן לפקטור וון-וילברנד, טרומבומודולין מסיס, P-selectin מסיס וליגנד מסיס של CD40. כמו כן, העריכו פקטורי קרישה, נוגדי קרישה אנדוגניים ואנזימים פיברינוליטיים. לאחר מכן, החוקרים השוו את הרמה של כל אחד מהמרקרים בין חולי טיפול נמרץ, חולים במחלקות ייעודיות ונבדקי הבקרה, לפי הצורך. החוקרים ביקשו להעריך את הקשר בין תוצאות המעבדה לבין תוצאים קליניים, כולל שחרור מבית החולים ותמותה. על מנת לחקור את הקשר בין המרקרים הביוכימיים לבין הישרדות, השתמשו באנליזה על שם קפלן-מאייר.

החוקרים איתרו והכלילו 68 חולים עם COVID-19, במחקר שנערך בין ה-13 באפריל ל-24 באפריל 2020. ביניהם, 48 היו מאושפזים בטיפול נמרץ ו-20 במחלקות הייעודיות, וכן 13 נבדקי בקרה אסימפטומטיים שאינם היו מאושפזים כלל. החוקרים מצאו כי רמות המרקרים המעידים על הפעלה של תאי האנדותל והטסיות, היו גבוהות יותר באופן מובהק בחולים המאושפזים בטיפול נמרץ, בהשוואה לחולים במחלקות. המרקרים הנ"ל כללו אנטיגן לפקטור וון-וילברנד (עלייה של 565% בממוצע (עם סטיית תקן של 199) בטיפול נמרץ, לעומת עלייה של 278% בממוצע (סטיית תקן של 133) בחולים שאינם בטיפול נמרץ; p<0.0001) ו-P-selectin מסיס (15.8 עם סטיית תקן של 4.8, לעומת 11.2 עם סטיית תקן של 3.1 ננוגרם/מ"ל; p=0.0014). עוד מצאו כי הריכוז של אנטיגן לפקטור וון-וילברנד היה מוגבר מעל הנורמה ב-16 (80%) מתוך 20 החולים שהיו מאושפזים במחלקות הייעודיות. בנוסף, נמצא כי התמותה הייתה קשורה באופן מובהק לרמות של אנטיגן לפקטור וון-וילברנד (r=0.38, p=0.0022) וטרומבומודולין מסיס (r=0.38, p=0.0078), בקרב כל החולים. זאת ועוד, בכל החולים, ריכוז טרומבומודולין מסיס גבוה יותר מ-3.26 ננוגרם/מ"ל, נמצא קשור לשיעור נמוך יותר של שחרור מבית החולים (22 (88%) מתוך 25 חולים עם ריכוז נמוך מהנ"ל לעומת 13 (52%) מתוך 25 חולים עם ריכוז גבוה מהנ"ל, p=0.005), וסיכוי נמוך יותר לשרוד, על פי אנליזת קפלן-מאייר (יחס סיכונים של 5.9, רווח בר-סמך 95%: 1.9-18.4, p=0.0087).

החוקרים הגיעו למסקנה כי פגיעה בתאי האנדותל קיימת בחולים עם COVID-19 וקשורה ככל הנראה למחלה קשה יותר ושיעורי תמותה גבוהים יותר. לטענתם, זיהוי מוקדם של פגיעה כזו ופיתוח אסטרטגיות להפחתת ההתקדמות שלה, עשויים לשפר את התוצאים של חולים אלו.

מקור:

Goshua, G. et al. The Lancet 2020; 7(8); 575-582. https://doi.org/10.1016/S2352-3026(20)30216-7

נושאים קשורים:  מחקרים,  19-COVID,  הפרעות קרישה,  תאי אנדותל
תגובות